אין דור שאין בו ליצנין

„מלמד" — מורה תינוקות ב„חדר" המסורתי; „כירכורים" — העוויות והעמדות-פנים; „השתמד" — המר את דתו. הסנטר המגולח כבר שבר את לב האב, שכן גילוח הזקן היה סימנו המובהק של הצעיר המתחלן. אבל צחצוח שיניים — הרגל היגיינה עירוני חדש, שלא נודע כלל בעיירה — נראה לו טקס זר ומבהיל כל-כך (מברשת, אבקה לבנה, קצף בפה), שהוא מסיק: מי שהגיע לזה, שילך כבר עד הסוף. בעיני אב-העיירה מברשת השיניים אינה ניקיון אלא עוד תחנה בדרך החוצה מן היהדות.