אין דור שאין בו ליצנין

שבועות וירחים נאבק בן עם אביו הזקן: העיירה הקטנה נמאסה עליו ואל הכרך הגדול תשוקתו. לסוף ניצח הבן: אמו סייעתו ובחשאי נתנה לו להוצאות הדרך.

עכשיו ציפור-דרור הוא, – נאנח האב. – הלואי ואתבדה…

עברו שנתיים והבן שב מן הכרך “גוי” גמור: פיאות אין, זקן אין… בלילה פשפש האב בחפציו של הבחור ולא מצא: טלית-קטן אין, תפילין אין…

הרי גידולים שגידלת! – נהם האב הזקן כלפי אשתו.

ולמחר כשהקיץ הבן משנתו ופיהק בהרחבה, ניגשה אליו האם, דימעה נטפה לה על לחיה וקולה רעד:

בני, פיאות וזקן אין לך, ארבע כנפות ותפילין אין לך, – שמא, חלילה, גם מהוּל אין אתה עוד?…