אלמנה צעירה נשתטחה על קבר בעלה, שמת קודם זמנו. עד ששכבה על הקבר ושפכה את לבה הכאוב לפני המת, נכנס לה רמש אל תחת חולצתה והתחיל מדגדג אותה. הרימה ראשה מעל הקבר ונאנחה:
מנדיל, מנדיל! זה שנתיים אתה יושב בישיבה של מעלה, ועדיין לא הנחת ידך ממעשי-נערות שלך…
גוון מיוחד, גוון המקום, יש לה לבדיחה זו בפיהם של הגרמנים. וכך הם מספרים: עם חורף יורד במרומי "הכרבולת" של היער הבוורי שלג בשפע רב. לפנים, כשלא דאגו לתיקוני הדרכים, היו הכפרים שם מנותקים מן היישוב בחודשי החורף, ואם מי־שהוא מת לו, מת, היה משהה אותו עמו בפינה מיוחדת בבית, עד שהגיעה שעת־הכושר להביאו לקבורה; הקור הגדול היה שומר על הבר־מינן מן הריקבון. ובחודשים ההם יש אשר היו כלים הנרות והשמן מן הבית, והיו מדליקים קיסם למאור. והנה טיפלה אלמנה צעירה במעשה־ידה בלילה לאורו של קיסם, ואת הקיסם תקעה לתוך ידו של בעלה המת, שחיכה לשעת קבורתו. ומאשו של הקיסם רכו ידיו של הבר־מינן, רך כל גופו, ופתאום כרע, נפל בין רגליה של האלמנה הצעירה. נכלמה מאוד ואמרה לו: "האנס, כבר מת ועדיין אין אתה שוכח מעשי־נערות שלך" (ברונר, "Schelmen- Büchlein", עמ' 69).
ספר הבדיחה והחידוד — ציונים (לסי' 1604, עמ' 198) · תמלול מפעל בן-יהודה
הבדיחות של דרויאנוב מאתגרות אפילו את המודלים המתקדמים ביותר, וההסבר נכתב בקפידה רבה. זמן המתנה צפוי: 1–3 דקות. אפשר להישאר בדף ולחזור עוד מעט.
„נשתטחה על הקבר" — השתרעה עליו בבכי ובתחינה, כמנהג המשתטחים על קברי יקיריהם; „רמש" — חרק זוחל; „ישיבה של מעלה" — בית-המדרש השמימי שבו, לפי המסורת, יושבות נשמות המתים ולומדות תורה. את דגדוג החרק מייחסת האלמנה לרוח בעלה, שגם אחרי שנתיים ב„ישיבה" לא נגמל ממשובות נעוריו — נזיפה שכולה געגוע. דרויאנוב מציין נוסח גרמני בעל גוון מקומי: אלמנה בכפר מושלג ומנותק טיפלה במלאכתה בלילה לאור קיסם בוער שתקעה ביד בעלה המת, שהמתין בבית לקבורה; מחום האש התרכך הגוף ונפל בין רגליה, והיא נכלמה ואמרה: „האנס, כבר מת ועדיין אין אתה שוכח מעשי-נערות שלך".
דווח על בעיה בהסבר
תודה — הדיווח נשלח ✓
