אין דור שאין בו ליצנין

בבל מספר בפשטות: כשקמה סערה, והנוסעים צוו להטיל אל הים כל דבר כבד אשר אתם, קם אחד והטיל קודם-כל את אשתו אל הים (א', סי' 35, עמ' 21; ביבליו-גרפיה – עמ' 134). אחרת מספר פאולי: איש ואשתו הפליגו באנייה לים. והאנייה היתה עמוסה יותר מדי, והוצרכו הנוסעים להטיל אל הים את הדברים הכבדים ביותר, אשר אתם. וכשהגיע תורו של אותו האיש, אמר: "הדבר הכבד ביותר, הוא-לשונה של אשתי: גם אני וגם שכני, אין לנו כוח די שאת אותה" (א', סי' 138, עמ' 94; ביבליוגרפיה – כרך ב', עמ' 294). ומרקנס מספר כך: איש אחד, בעל לאשה, נסע באנייה בנהר הריינוס. כשהגיעה האנייה לאמצע הנהר קמה רוח סערה, והמבור ציווה את הנוסעים, כי יטילו אל המים את הדברים הכבדים ביותר, אשר אתם. עשו הנוסעים כמצווה עליהם, והאנייה עברה בשלום את הנהר. אז כרע אותו האיש, בעל האשה, על ברכיו, נשא עיניו לשמים ואמר: "אודך אלהי, כי לא נתת את קטרינה שלי עמדי באנייה!" (ב', סי'78).