אין דור שאין בו ליצנין

בשבת הגדול דרש הרב דרשה יפה בהלכה ואגדה מעניינא דיומא, כנהוג, ובאו הלומדים של העיר והודיעו, שהדרשה לקוחה כוּלהּ משל בעל “דורש לציון”. בו-בלילה, אחרי הבדלה, נכנסו הפרנסים לדון דינו של הרב. ונחלקו הדעות. הללו

מרו: רב העושה כך, בושה הוא לעיר ומעבירים אותו מן הרבנות.

והללו אמרו:

מוטב, שנצרף מידת-הרחמים למידת-הדין ולא נרד עמו לחייו.

אחד מן הפרנסים שתק, ולא אמר כלום. תהו חבריו ואמרו לו:

מה דעתו של מעלתו?

נענה השתקן ואמר:

אני רואה זכות לרב. אף דויד המלך, עליו השלום, עשה כמותו: לקח כמה תפילות מתוך “הסידור” וקבע אותן בתהילים שלו אות באות ממש. למשל, כל ה"הללויות…"