אין דור שאין בו ליצנין

האישה מנבאת שאחרי מותה יתחרט בעלה וינקר את האדמה בציפורניו כדי להוציאה מקברה מרוב געגוע. מדכי מאמץ את הדימוי שלה עצמו — „מתי יבוא לידי ואנקר" — אלא שהכיסופים באנחתו אינם אליה, אלא ליום שבו יזכה סוף-סוף לנקר.