אין דור שאין בו ליצנין

בדיחה עתיקה. בולטה ופוליבקה (־אנמער־ קונגען צו דען מארכען דער ברידער גרימם־ ד', עמ' 132) מצאו אותה בקובץ דרשות של בישוף קתולי מן המאה השלוש־עשרה. מספר אותה גם פאולי ב־שימפף אונד ערנסט־ (פאולי־בולטה א', סי' 37, עמ' 29; ועיי־ש ביבליוגראפיה בכרך ב', עמ' 265). נוסח יפה מביא ווסלסקי: ההודשה הצניע דברי־מאכל לחורף. עלו עליהם עכברים ואכלום. כעס ההודשה, ובחמתו הרבה קרא: "חכו מנוולים, בני מנוולים! ידי תמצא לכם". מה עשה? הכניס לתוך הבית חבילה של קש, הצית אותה ונעל את הדלת. וכשאחזה האש בכל פינות הבית ונשמעה צוויחתם של העכברים קרא בשמחת־ נקם: "האח! האח! כך נאה לכם, למען תדעו, למי גרמתם נזק!" (ווסלסקי: "נסר־אד־דין" א', עמ' 244, הערה לסי' 137).