אין דור שאין בו ליצנין

כל פרט ב„כפירה" הגדולה מבטל את חברו. בתשעה באב, יום צום, הוא אוכל — עבֵרה; אלא שמה שהוא „אוכל" הוא נר של חֵלֶב — שומן בהמה שעשו ממנו נרות, לא מאכל כלל; הוא טובל אותו בחָלָב — כביכול עוד עבֵרה, בשר בחלב (החֵלֶב הוא שומן בשרי), על משחק המילים חֵלֶב/חָלָב; הוא מברך עליו „בשם ומלכות" — הנוסח המלא והתקני של ברכה, כלומר דווקא אדיקות גמורה; ושיא ההעזה — „בגילוי הראש". רב־האפיקורסים של חלם מורד אפוא בטקס קפדני, מבולבל וחסר כל היגיון: אפילו הכפירה, כשהיא חלמאית, היא שטות גמורה.