“מנהל” היה בישיבת־וולוז’ין* וליזר היה שמו, וקראו לו ליזר בּונקס על שם בּונקה אשתו. ומצוי היה ליזר אצל יי"ש, ולא היה ישן שינה של צהריים עד ששתה אחת ושתיים ושלוש. פעם אחת, קודם שינה של צהריים, אמר לבונקה:
בונקה אשתי, הרי אני הולך לישון, וכשאצמא ואבקש לשתות – תעיריני.
רגזה בונקה:
השד יודע אותך, אימתי תצמא ותבקש לשתות.
ליגלג עליה ליזר והחזיר לה:
טיפשה! כל אימת שתעיריני אצמא ואבקש לשתות.
הכרתי גם את לייזר וגם את בתקה, עליהם השלום, ומעיד אני עליהם, שהוא היה פיקח, והיא—אשה כשירה, שעשתה בברכת בעלה רצון בברכת "שהכל", ולא על המים היה מברך אותה. אף-על-פי-כן חוששני, שבדיחתנו שמה בפיו „חכמה", שאינה שלו. בדיחה של צוענים מספרת: מעשה בחייל צועני, שקבעו לו אכסניה בביתה של איכרה, אלמנה זקנה. נעם לה לזקנה בחור נאה ועליז זה, הכינה לו ארוחה יפה, אף העמידה לפניו לגין מלא יין על השולחן. אכל ושתה הצועני ככל אשר איוותה נפשו, ואחר-כך התפרקד על משכבו ואמר לזקנה: „שמעי נא, חביבה. עכשיו אני עייף מאד ושינה חוטפתני, אבל כשאקצמא תעיריני נא משנתי ותשקיני מן היין הטוב הזה". — אמרה לו הזקנה הטובה: „כיצד בני, חביבי, אדע, מתי תצמא"? — החזיר הוא לה: „בטחי בי, סבתה כל-אימת שתעיריני-אצמא" (Krauss, „Zigeuner") עמ' 167.
ספר הבדיחה והחידוד — ציונים (לסי' 839, עמ' 269) · נסרק מן הספר המודפס
הבדיחות של דרויאנוב מאתגרות אפילו את המודלים המתקדמים ביותר, וההסבר נכתב בקפידה רבה. זמן המתנה צפוי: 1–3 דקות. אפשר להישאר בדף ולחזור עוד מעט.
ליזר היה „מנהל" בישיבת וולוז'ין המפורסמת — תואר מנופח: כפי שמעיר דרויאנוב (הערה *), ה„מנהלים" שם לא היו אלא שמשים ממדרגה מעט גבוהה. „יי"ש" — יין־שרף. תשובתו לבונקה הופכת את סדר הסיבה והתוצאה: אין שעה שיתעורר בה ולא יהיה „צמא", ולכן שאלת העיתוי מתייתרת — הצימאון אצלו אינו תגובה אלא מצב קבוע.
דווח על בעיה בהסבר
תודה — הדיווח נשלח ✓
