אין דור שאין בו ליצנין

שניים הלכו בדרך, אחד היה לו מנה, ולשני לא היה ולא כלום. עד שהם מהלכים ראו צפרדע מנתרת לפניהם. הציץ בעל־המנה על חברו ואמר לו:

הרי מנה על־מנת שתאכל את הצפרדע.

מקובל, – השיב השני, צד את הצפרדע, אכלהּ ונטל את המנה.

לא היתה שעה מרובה והתחיל זה שהפסיד את המנה דן עם נפשו:

רוח־שטות נכנסה בו. מה הנאה יש לו, שחברו אכל צפרדע? עכשיו יש לחברו מנה, והוא אין לו כלום"…

בו ברגע נסתכל וראה: שוב צפרדע מנתרת לפניהם. נמלך ושאל את חברו:

ואתה מה תתן לי בשכר אכילת־צפרדע?

מנה אתן לך, – החזיר הלה.

מקובל, – אמר הראשון, צד את הצפרדע, אכלהּ ונטל את המנה. וכשבאו למקום שהלכו לשם אמר הראשון לשני:

תמיהה גדולה אני תמה: מתחילה היה לי מנה ואתה לא היה לך ולא כלום, אף עכשיו יש לי מנה ואתה אין לך ולא כלום. אם־כן, למה זה אכלנו שנינו צפרדעים?