אין דור שאין בו ליצנין

רבי אייזל חריף — רבה של סלונים, שנודע בשנינות לשונו — מול רבי אברהם, האדמו"ר החסידי של סלונים, שנחשב „בעל-מופת", כלומר מחולל נסים. תשובתו דרשה על הפסוק „כי יקום בקרבך נביא… ונתן אליך אות או מופת" (הערה ^*): מדוע „או" ולא „ו"? אלא ש„אות" משמעה כאן גם אות מן האלף-בית — ידיעת ספר. „אות או מופת" — או זה או זה: מי שיודע אות (למדן) אין בו מופתים, ומי שעושה מופתים אינו יודע אות — בור גמור. החסידים ביקשו לרומם את רבם, ורבי אייזל מקבל את חלוקת התפקידים ורק נוקב במחירה: הבורות. ותוספת ארס דקה — הפסוק שנתלה בו עוסק דווקא בנביא שקר.