בחבורה של חסידים סיפרו על מופתים של רביים. נענה אחד מן החבורה ואמר:
באזנינו שמענו ובעינינו לא ראינו. מוטב, שאספר לכם מה שראיתי בעיני ממש… בקיץ של אשתקד היה מעשה. בעצם היום יצא אחד מאנ"ש מביתו, בריא ושלם כאחד-האדם, ופתאום מעד ונפל לארץ. רצנו והודענו לרבי יחיה. מיד הפסיק ממשנתו, יצא אל הנופל, הניח ידו על ראשו ולחש לו: “מה-לך? קום!”…
ותיכף קם? – נתלהבה החבורה.
לא… לא קם… כבר פרחה נשמתו.
רגנה החבורה:
מה מופת הוא זה?
החזיר המספר:
מופת?… איני יודע… אבל דבר זה ראיתי בעיני ממש…
הבדיחות של דרויאנוב מאתגרות אפילו את המודלים המתקדמים ביותר, וההסבר נכתב בקפידה רבה. זמן המתנה צפוי: 1–3 דקות. אפשר להישאר בדף ולחזור עוד מעט.
אנ"ש — „אנשי שלומנו", כינוי החסידים לבני חבורתם; „פרחה נשמתו" — מת; „הפסיק ממשנתו" — הפסיק את לימודו. המספר מכריז שבניגוד לשמועות ששמעו כולם, הוא יביא עדות ראייה — ומקיים: הוא באמת ראה במו עיניו. אלא שמה שראה הוא רבי שלחש „קום!" לאדם שכבר מת. וכשנשאל מה המופת, הוא נשאר נאמן לעובדות: מופת — איני יודע; ראיתי — ראיתי. העדות הישירה היחידה בערב שלם של מופתים היא עדות על כישלון.
דווח על בעיה בהסבר
תודה — הדיווח נשלח ✓
