– רבי, – אמר חשוב אחד לרב שבעירו, – תמה אני עליך, שאתה מחניף לעשירים.
– בדין אני עושה, – השיב הרב. – בפרוש אמרו: ‘ש"ץ רשאי להחניף לצבור’.
תהה השואל:
– בש"ץ אמרו ולא במ"ץ.
החזיר לו הרב:
– בש"ץ אמרו, משום שסתם חזן – טפש וטעון אמירה; במ"ץ לא אמרו וסמכו עליו, שֶׁיְקַיֵּם מִסְּבָרָה.
הבדיחות של דרויאנוב מאתגרות אפילו את המודלים המתקדמים ביותר, וההסבר נכתב בקפידה רבה. זמן המתנה צפוי: 1–3 דקות. אפשר להישאר בדף ולחזור עוד מעט.
ש״ץ — שליח-ציבור, החזן; מ״ץ — מורה-צדק, הרב הפוסק. הרב נתלה בכלל ״ש״ץ רשאי להחניף לציבור״, וכשמעירים לו שהכלל נאמר בחזן ולא ברב, הוא מפעיל הבחנה למדנית אמיתית — יש דין שצריך לאומרו במפורש ויש שסומכים שהחכם יסיק אותו ״מסברה״ (בהיגיון, מדעתו): לחזן, שסתמו טיפש, נאלצו לפרש את ההיתר; מהרב ציפו שיבין לבד. במהלך פלפולי אחד הוא מצדיק את חנופתו לעשירים, מחמיא לשכלו שלו ומעליב אגב אורחא את כל החזנים.
דווח על בעיה בהסבר
תודה — הדיווח נשלח ✓
