אין דור שאין בו ליצנין

הבדיחה התורכית מסופרת על נצר אד־דין, הלץ התורכי־הערבי־הבלקני: אחד מבעלי־חובותיו של בּן־אדם* דפק יום אחד על דלתו. פתחה לו אשתו של בּן־אדם ושאלה: "מה בקשתו?"; החזיר לה הלה: "חובו הוא בא לגבות". אמרה לו האשה: "בעלי הלך לאתחנה, ודעתו לנטוע חוחים בדרך. וכשיגדלו החוחים ויעברו עליהם אורחות־גמלים יפגעו החוחים בחבילות צמר־הגפן, אשר על דבשות הגמלים כל מה שיתלש מצמר־ הגפן וייתלה בחוחים יביא בעלי הביתה, ואני אטווה חוטים ואארוג יריעות. את היריעות נמכור, וכסף־פדיונן לך יהיה לפרעון־חובך". שמע האיש את "הבשורה הטובה" וצחוק פרץ מפיו. הוציא בּן־אדם את ראשו דרך החלון ואמר לו: "כיון שהובטח לך חובך במוקדם, למה זה תצחק?" Mehmed Tewfik "Die Schwänke des Nassr- ed-din und Buadem", לייפציג, רקלאם נומר 2735, עמ' 65. ועיי"ש גם Roda-Roda, "Der Pascha lacht", ברלין 1922, עמ' 183– 184: יצא נצר אד־דין ממחבואו ואמר לאשתו: "השמעת, אשה, את צחוקו? כיצד הוא שמח! עין בעין הוא רואה שיבת כספו לידו").