אין דור שאין בו ליצנין

ברוסיה הצארית הוגבלו היהודים ל„תחום המושב", ובפטרבורג הבירה הותרה ישיבה רק לבעלי מעמד מיוחד — וגם למשרתיהם. שמעון-שמואל פרוג, משורר נערץ שכתב ברוסית, ביידיש ובעברית, נרשם אפוא כ„חדרן" — משרת בית — של עורך-דין בעל זכות ישיבה. כשהמשטרה מקשה — משרת אתה, והלוא ידוע שאתה כותב שירים — הוא מציל את הבדיה בקור רוח: ביום הוא מסדר את חדרו של האדון ונושא את תיקיו לבית המשפט, ורק בערב, משנפטר מן העבודה, הוא מרשה לעצמו לכתוב שירים. האבסורד הצארי במלוא הדרו: משורר מהולל שנאלץ להעמיד פני משרת כדי לגור בעיר — והמשטרה מסתפקת בתירוץ. את המעשה מביא ההיסטוריון שמעון דובנוב בספר זיכרונותיו.