אין דור שאין בו ליצנין

כשתשעה באב חל בשבת, הצום נדחה ליום ראשון, ובשבת עצמה נוהגים רק „דברים שבצינעא" — איסורי האבלות הפרטיים, ובראשם איסור תשמיש המיטה. זו הכרזת השמש. הליצן שביקש לשטות במוכסן הבור (חוכר מסים, שפרנסתו בדרך כלל גם ממכירת יי"ש — יין שרוף) בדה פירוש אחר: אסור למכור יי"ש לנוכרי. תשובת המוכסן — „יש לי גויה מיוחדת" — מתכוונת בתמימות למתווכת שדרכה הוא מוכר לגויים, אבל על רקע המשמעות האמיתית של ההכרזה היא נשמעת כהודאה גסה: ל„דברים שבצינעא" יש לו גויה מיוחדת.