אין דור שאין בו ליצנין

„אדומים” — מטבעות זהב; „מלסטם את הבריות” — שודד אותן: על-פי ההלכה, המקבל צדקה שלא לצורך גוזל את הציבור. את המימרה „מלח ממון — חסר” (כתובות סו ע״ב) פירש רש״י כעצה: הרוצה לקיים את ממונו — יחסרנו לצדקה. הקבצן, כפי שמעירה הערה ^*, אוחז בפירוש האחר: אין בעולם מלח שישמר את הממון, „היום ישנו ומחר איננו” — ולכן הון צבור הוא נכס מתכלה, ואילו הקבצנות היא הפרנסה היחידה שאינה פוקעת לעולם. ויתור על מאות אדומים תמורת רישיון-קיבוץ הוא בעיניו עסקה מצוינת. דרויאנוב מציין מקבילה במשל של המגיד מדובנא („אהל יעקב”): עני המסרב לבנות לו בית נאה כשל אחיו העשיר, שהרי דווקא החורבה שהוא יושב בה מעוררת רחמים ומכניסה לו יותר.