שמריה לוריה, מחשובי מוהילב מעל־נהר דנפר, עלה לירושלים בתחילת שנות ת"ר וקבע ביתו שם. עברו שתים־שלוש שנים ונעשו עסקיו רעים, הפסיד ממונו ונמלך לחזור למוהילב. נטפל אליו רבי יהודה נבון, ראש רבני ירושלים, ואמר לו:
עליך, רבי שמריה, אמרו חכמים: “יש לך אדם, שממונו חביב עליו מגופו”*.
אמר לו לוריה:
רבי, מה ראית?
החזיר לו רבי יהודה:
ראיתי יהודים, שגופם חביב עליהם, והם עולים לארץ, כדי לקברו כאן. ואילו אתה, כיוון שקברת ממונך בארץ, שוב אין אתה דואג לגופך, ואתה הולך לקברו בחוץ־לארץ…
הבדיחות של דרויאנוב מאתגרות אפילו את המודלים המתקדמים ביותר, וההסבר נכתב בקפידה רבה. זמן המתנה צפוי: 1–3 דקות. אפשר להישאר בדף ולחזור עוד מעט.
תחילת שנות ת"ר — ראשית שנות הארבעים של המאה ה-19, ימים שבהם עלו יהודים זקנים לארץ בעיקר כדי למות ולהיקבר בעפרה, זכות רוחנית גדולה. המאמר שמצטט רבי יהודה נבון, ראש רבני ירושלים, הוא מן הגמרא בברכות (סא ע"ב; הערה *): יש לך אדם שממונו חביב עליו מגופו. ומכאן החידוד: מי שגופו חביב עליו עולה לארץ כדי לקבור בה את גופו; ואילו לוריה, שכבר „קבר" בארץ את ממונו — הפסיד אותו בעסקיו — שוב אינו חס על גופו, והולך לקברו דווקא בחוץ-לארץ. סימן שממונו היה חביב עליו מגופו.
דווח על בעיה בהסבר
תודה — הדיווח נשלח ✓
