אין דור שאין בו ליצנין

בעל־בית עשיר הזמין אורח עני לסעודה. כשישבו לאכול הסתכל בעל־הבית בכלים הנאים הסדורים על השולחן ונהנה. הסתכל בהם גם האורח העני וגם הוא נהנה. אמר לו בעל־הבית:

בשלמא אני נהנה, שלי הם, אלא אתה למה נהנה?

השיב האורח:

מה הבדל יש בינך וביני? אתה מסתכל ועינך נהנית, אף אני מסתכל ועיני נהנית.

אמר לו בעל־הבית:

יש הבדל בינך וביני. אני יכול להצניעם אתה אינך יכול להצניעם.

השיב האורח:

אם אתה מצניעם, גם אתה וגם אני לא נהנה.

אמר לו בעל־הבית:

אני יכול למוכרם, אתה אינך יכול מוכרם.

השיב האורח:

אם אתה מוכרם, נמצא אני בלבד נהנה…

[נוסח אחר:

אמר לו בעל־הבית:

בשלמא אני נהנה, שהם כאן ואני כאן, אלא אתה מה תעשה כשתצא מכאן ותשוב למקומך?

השיב האורח:

ואתה מה תעשה כשתצא מכאן ותשוב למקומך?…]