אין דור שאין בו ליצנין

„חלשה דעתו" — נפגע ונעצב. ההתפארות מתהפכת להצטנעות ולשבח רבו המנוח של האורח: השניים בירכו זה את זה ביראת-שמים, וברכת רבי מרדכי „נתקיימה" — ה„חוזה" אכן היה ירא-שמים גדול; ואילו ברכת ה„חוזה" „לא נתקיימה" — רבי מרדכי מעיד על עצמו שלא הגיע לכך. „גדולת" ברכתו מוכיחה אפוא דווקא את גדולת ה„חוזה" ואת קטנות עצמו, והחסיד המהסס יוצא מנוחם.