אין דור שאין בו ליצנין

בדיחה הודית מספרת: הודי אחד, שהיה רגיל באכילת אופיון, איבד את כל הונו, והוא וביתו היו צפויים לעניות גמורה. ויהי כי הציקה לו אשתו בדבריה, שילך לבקש עבודה ולהציל את בני־ביתו מרעב, קם ואמר לה: ״תני לי שק וסוכך ואלך לבקש עבודה, ולא אשוב אליך עד אם אביא ממון בידי״. נתנה לו האשה את השק ואת הסוכך, אשר ביקש, והוא יצא לדרכו. עוד לא הרחיק ללכת מן הכפר ישב לנוח, ושינה תקפה אותו כשהקיץ כבר היה לילה. ראה אור מהבהב מרחוק, קם והלך לקראת האור והגיע לכפר. דפק על דלתו של בית וביקש לחם לאכול ומקום ללון. יצאה אליו אשה רעולה והכניסה אותו לבית. הסתכל אוכל־האופיון על כל סביביו ותמה: כמה דומה בית זה לביתו! וכשהביאה האשה לחם ושמה על השולחן, הציץ בה בדרך אגב ותמה שוב: כמה דומה אשה זו לאשתו! – לסוף נתנה האשה עליו בקולה, שחזר בידיים ריקות, ותמיהתו גדלה עוד יותר: כיצד אירע הדבר, שהוא שב למקום שיצא משם! (שיאמה שנקר, ״Сонъ Раджи״, עמ׳ 100–98).