אין דור שאין בו ליצנין

„המתקנים" — הרפורמים; „חכך להתיר" — נטה להתיר.

מה החידוש, במילים פשוטות: הולדהיים הציע שאישה תוכל להשתחרר מנישואיה בלי גט כלל — ומי שיתיר אותה לא יהיה רב ולא בית-דין רבני, אלא בית-משפט של המדינה. שלטון אזרחי, נוכרי, יקבל את הכוח לפרק נישואין יהודיים. בעיני שומרי ההלכה זו שערורייה כפולה: גם הוויתור על הגט, וגם מסירת דיני המשפחה של ישראל לידי המדינה.

ומה היה „הצורך הגדול"? מצוקת העגונות. גט כשר ניתן רק מרצון הבעל — ומה תעשה מי שבעלה נעלם, המיר את דתו, או מתנה את הגט בכסף? בגרמניה של ימי האמנציפציה נוספה צורה חדשה של המצוקה: זוגות התגרשו בערכאות המדינה, אך בלא גט נותרה האישה, על-פי ההלכה, אשת-איש לכל דבר — אסורה להינשא, וילדיה מנישואין חדשים ממזרים. למקרים האלה בדיוק ביקש הולדהיים פתח-מילוט.

המהלך ההלכתי שעליו נשען: קידושין נעשים בכסף שנותן האיש לאישה („כסף-הקידושין") — כלומר, בצידם הצורני, הם מעשה קניין ממוני. התלמוד קובע שני עקרונות: „כל דמקדש אדעתא דרבנן מקדש" ^* — המקדש אישה מקדש על דעת חכמים, ולכן בכוחם לבטל קידושין למפרע; ו„הפקר בית-דין הפקר" ^** — בית-דין רשאי להפקיע ממון מבעליו. ובתלמוד שני הכוחות הללו נתונים לבית-דין של חכמי ישראל בלבד. מכאן הצירוף: יופקר כסף-הקידושין למפרע — יתברר שהקידושין לא חלו מעולם, והאישה חופשייה בלא גט.

ועל מה ביסס את מסירת הסמכות למדינה? כאן חידושו האמיתי, והוא נשען על שלושה אדנים: (א) הקידושין, כאמור, קניין כסף הם — הולדהיים סיווג אותם כעניין שבממון, לא כעניין שבאיסור; (ב) בענייני ממון ההלכה עצמה מכירה בתוקף חוקי השלטון — „דינא דמלכותא דינא", עיקרון שהולדהיים החיל כמעט על הכול; (ג) ובעיקר — בספרו משנת 1843, „על האוטונומיה של הרבנים", טען שהאמנציפציה שמה קץ לסמכות השיפוט של הרבנים: הכוח המשפטי שהיה בידי בתי-הדין בימי הקהילה האוטונומית עבר אל המדינה, שהיהודים אזרחיה; הדת מושלת מעתה רק ביחסי האדם וקונו, והנישואין — עניין משפטי-אזרחי הם. צירוף שלושת האדנים: „בית-הדין" שבידו כוח ההפקר הוא היום בית-המשפט של המלכות — הוא שיפקיר את כסף-הקידושין ויתיר את האישה. „בית-דין של המלכות" שבבדיחה הוא אפוא ערכאות המדינה ממש — לא בית-דין רבני, וכמובן לא מלכות שמים.

זה לא נאמר בצחוק: רבי שמואל הולדהיים (1860-1806), רב הקהילה הרפורמית בברלין, היה הקיצוני שבהוגי הרפורמה בגרמניה, וזו הייתה שיטתו המוצהרת והמתועדת (ראו הערך עליו בוויקיפדיה).

העוקץ: שי"ר — ר' שלמה יהודה רפופורט (1867-1790), רבה של פראג וממתנגדיה החריפים של הרפורמה הקיצונית — קוטל את המהלך כולו בפסוק אחד: האולטימטום ששלח בן-הדד מלך ארם לאחאב מלך ישראל (מלכים א כ, ג): „כספך וזהבך לי הוא, ונשיך ובניך הטובים לי הם". ההקבלה מדויקת מילה כנגד מילה, והיא חושפת את הכשל שבבסיס המהלך: הולדהיים הגיע אל האישה דרך ה„כסף" — ומי שמוסר למלך הזר את ה„כסף", מוסר לו ממילא גם את ה„נשים". שהרי דינא דמלכותא יפה לממון ולא לאיסור והיתר, ואשת-איש איננה ממון; והתקדים היחיד למלך נוכרי שידו שולטת גם בממונם של ישראל וגם בנשותיהם הוא אולטימטום של עריץ. ברמז אחד הופך שי"ר את הולדהיים מפוסק נועז לאחאב הנכנע לבן-הדד.