אין דור שאין בו ליצנין

חריף מובהק ישב וגרס. הפסיק ממשנתו וניפנה למקום שניפנה. שב וביקש לחזור למשנתו – ולא יכול: לא מצא משקפיו על הגמרא שלפניו. זקף אגודלו והתחיל דן בינו לבין עצמו:

המשקפים שלי היכן הם? תאמר: בא אדם ונטל אותם? ממה-נפשך קשה: אדם, שזקוק למשקפיים, יש לו משקפיים; אדם, שאינו זקוק למשקפיים, מה לו ולמשקפיים? תאמר: בא גנב וגנב אותם? הדרא קושיה לדוכתא: מה הנאה תהא לו מהם ולמי ימכרם? אדם, שזקוק למשקפיים, יש לו משקפיים; אדם, שאינו זקוק למשקפיים, מה לו ולמשקפיים? – על-כורחך אתה אומר: נטל אותם אדם, שזקוק למשקפיים ובאמת יש לו משקפיים, אלא שנאנס לצאת ועקרם מעל-גבי חוטמו והניחם על-גבי מצחו ויצא ושכח, ומחמת שיכחה נטל את המשקפיים שלי.

טפח החריף בידו על הגמרא:

הואיל וכך, נאמר עדיפה מזו: שמא אני גופי נאנסתי לצאת ועקרתי משקפי מעל גבי חוטמי והנחתים על-גבי מצחי ויצאתי ושכחתי? משמש מצחו בידו, מצא משקפיו ונחה דעתו:

השתא אתי שפיר…