במסיבה של “מלווה-מלכה” וכוס “חורפי”*) משובח, נתגלגלה השיחה על מקומות יפים לקבורה לאחר מאה ועשרים שנה. אחד רצה לזכות לכך, שתהא מנוחתו ליד “המגיד הגדול”. השני בחר לו את רבי לוי-יצחק. השלישי – את רבי זוסי מהאניאפולי.
היה גם שמריל באותה מסיבה, שתק ולא אמר כלום. דובבו אותו חבריו ואמרו לו:
ואתה, שמריל?
החזיר הוא;
אני הייתי מבקש לנוח על משכבי ליד הצדקת, אשתו של הרבי שלנו יחיה.
רקקה כל החבורה:
עפר לפיך, שמריל! היא חיה וקיימה, ברוך-השם.
ענה שמריל ואמר:
ואנכי מה? כלום חס ושלום מתּי?…
הבדיחות של דרויאנוב מאתגרות אפילו את המודלים המתקדמים ביותר, וההסבר נכתב בקפידה רבה. זמן המתנה צפוי: 1–3 דקות. אפשר להישאר בדף ולחזור עוד מעט.
"מלווה-מלכה" — סעודת מוצאי-שבת; "חורפי" — יין משובח שקפא בקור החורף ונתמצו מימיו (הערה *); "לאחר מאה ועשרים שנה" — לשון נקייה למוות. המגיד הגדול ממזריטש, רבי לוי-יצחק מברדיטשב ורבי זושא מאניפולי הם מגדולי הצדיקים החסידיים, ולהיקבר סמוך לצדיק נחשב זכות גדולה. "עפר לפיך" — גערה במי שהוציא מפיו דבר פורענות. החבורה מדברת על מנוחת עולמים, אבל כשמזדעקים על שמריל שהרבנית עודנה חיה, תשובתו — "וכי אני מתי?" — חושפת שגם הוא לא דיבר על קבורה כלל: "לנוח על משכבי ליד הצדקת" היה אצלו משאלת חיים ארצית בהחלט, ועל אשת הרבי דווקא.
דווח על בעיה בהסבר
תודה — הדיווח נשלח ✓
