אין דור שאין בו ליצנין

„שטיא" — שוטה בארמית, פנייה מקילה-חיבתית. הגוסס נשען על דפוס ההגירה המוכר של התקופה: הבעל נוסע ראשון לאמריקה, „מסתדר" — מוצא פרנסה ודירה — ואז שולח כרטיסים ומביא אליו את אשתו. הוא מיישם את הסדר הזה על המסע לעולם הבא, ומה שנשמע לו נחמה מעשית ואופטימית — „מיד אקח גם אותך לשם, אם ירצה השם" — הוא בעצם הבטחה לבבית שגם היא תמות בקרוב.