אין דור שאין בו ליצנין

„מדרש־פורים” — פרודיה שנהגו לחבר לחג בסגנון הגמרא, וכאן החיקוי מדויק: „פליגי בה אמוראי” — נחלקו בדבר חכמי התלמוד; „מאן דאמר” — לפי הדעה האומרת. ה„קושיה”: על מה נענשו עשרת בני המן? אם משום שהיו שותפים לעצת אביהם — הרי „ויזתא” הוא בפי העם שם נרדף לטיפש (הערה ^*), ואיזה „בר־עצה” הוא? ואם משום שמימנו את עשרת אלפים כיכר־הכסף שהציע המן למלך תמורת השמדת היהודים (אסתר ג, ט) — הרי „דלפון” (מלשון דל) הוא בפי העם כינוי לעני מרוד, ומניין לו ממון? ה„תירוץ” נדרש מן הפסוק „היו צריה לראש” (איכה א, ה; הערה ^**): בזמן שצוררים לישראל, אפילו הטיפש נעשה בעל עצה ואפילו העני מוצא ממון. מתחת ללבוש הלמדני ההיתולי — אמת מרה על כוחה של שנאת ישראל להצמיח לאויביה תושייה וכסף יש מאין.