אין דור שאין בו ליצנין

על פי הגמרא בראש השנה טז ע"ב (הערה ^*): בראש השנה צדיקים גמורים נכתבים ונחתמים מיד לחיים, רשעים גמורים למיתה, ובינונים „תלויים ועומדים" — דינם נדחה עד יום הכיפורים. „היכי דמי" — ארמית: כיצד זה נראה, מהו המקרה. הראשון מגדיר את הבינוני על פי שביל הזהב של הרמב"ם — ההולך באמצע ואינו נוטה לקצוות, וזו מעלה מוסרית. השני מציע הגדרה כנה יותר: מי שאינו לא „סר מרע" ולא „עושה טוב" (על פי תהילים לד, טו) — לא חוטא ולא מיטיב, סתם יושב בטל. וה„ברוך השם" שהוא מצרף לריקנות הזו משלים את החן.