אין דור שאין בו ליצנין

פרודיה על ספרות „טעמי המנהגים", המספקת נימוק לכל מנהג ומנהג. שבירת הכוס תחת החופה היא „זכר לחורבן" בית־המקדש; „אין מנהג במקום סכנת־נפשות" מחקה את הכלל שפיקוח־נפש דוחה איסורים; „נימנו עליו" — הצביעו והחליטו. העוקץ כולו במילה אחת: הכלה הנבהלת „הפילה" — כלומר עמדה תחת החופה כשהיא כבר בהיריון. ה„טעם" ההלכתי המכובד לביטול המנהג בבודפשט המודרנית מכסה — ובעצם מגלה — מה באמת מתרחש שם.