אין דור שאין בו ליצנין

שניים שהשעה היתה דחוקה להם נמלכו ללכת יחדיו ליריד של ניז’ני^*.

מקום שמאות יהודים מתפרנסים מן האוויר, שמא יזמין הקדוש ברוך-הוא קצת פרנסה גם להם.

אמרו והלכו ובאו לשם.

עבר יום, יומיים, שבוע – אין כלום. וכל ערב וערב, כשהם שבים ריקם לפונדקם, שניהם יושבים ודואגים:

מחר, מחרתיים תכלה פרוטה מן הכיס – ותקווה אין.

פעם אחת, קודם צהריים, בשעת כובד מקח-וממכר, פגש אחד מהם את חברו כשהוא נישא בכרכרה ומזרז את העגלון שימהר לנסוע. בר-מזל – נאנח הלה אנחה של קנאה.

ולערב כשנזדמנו שוב לפונדקם, פתח ה"בר-מזל" ראשון בקינה:

עוד יום עבר לבטלה, היריד מסתיים – ותקווה אין.

העמיד בו חברו עיניים תמהות:

אם כן, למה זה מיהרת היום כל-כך?

נאנח הראשון:

לא עליך, ידידי. קיבתי לקויה… בשוק אחזוני צירים וחבלים, במחילה… מה יכולתי עשה? להלוך עד לפונדקנו ברגל?…