אין דור שאין בו ליצנין

„גזרה" — תקנת חכמים שנועדה למנוע מכשול, ולשון „שמא יארע לו" היא לשונן הרגילה. „מעשה יהודה ותמר" (בראשית לח): תמר התחפשה לזונה, ויהודה, שלא הכיר אותה, בא אליה והשאיר בידה עירבון עד לתשלום — חותמו, פתיליו ומטהו. הליצן „מסביר" אפוא שירא־השמים נושא עמו תמיד טלית ותפילין כדי שיהיה בידו מה להשאיר כעירבון אם יזדמן לו „מעשה" כזה — סממני האדיקות עצמם הופכים לציוד למקרה חטא.