אין דור שאין בו ליצנין

חילול שבת עונשו סקילה, החמור בעונשי התורה; אכילה ביום־כיפור עונשה „רק" כרת — מיתה בידי שמים. מכאן הקושיה הלמדנית־כביכול: מדוע זכה יום־כיפור ה„קל" לכינוי המוכפל „שבת־שבתון", השמור לשבת החמורה (הערות ^*, ^**)? תשובת הליצן היא פרודיה על דרך הפלפול: האוכל בתשעה־באב יעשן להעביר את ריח האכילה, המעשן בשבת יאכל להעביר את ריח העשן — אבל יום־כיפור, שאסור בשתיהן, „אין לו תקנה" אלא לאכול ולעשן חליפות בלי סוף, זה מכסה על זה. הכפילות שבלשון „שבת־שבתון" נדרשת אפוא כרמז לעבירה הכפולה — היפוך גמור של כוונת הכתוב, בכל כלי בית־המדרש: קושיה, חילוקי עונשים ודרשת לשון.