באחוזה סמוכה לוולוז’ין ישבה אשה עשירה ומרים שרלת היה שמה *. פעם אחת, בחורף קשה, שלחה להנצ"יב כמה עגלות טעונות עצים – מתנה לעניים. החזיר לה הנצי"ב מכתב-תודה, וגראש המכתב כתב: “להאשה החשובה וכו' מרת מרים שרלד” (בד"לת ולא בת"יו). תמהו הכל:
הנצ"יב הדייקן כיצד בא לידי טעות זו!
נענה אחד מחריפי הישיבה ואמר:
הנצ"יב לא טעה. אדרבה, הוא דייק וכתב כך, בשביל שהתכוון לנוטריקון אחר: “שבחו רבנן לדציבי” **.
הבדיחות של דרויאנוב מאתגרות אפילו את המודלים המתקדמים ביותר, וההסבר נכתב בקפידה רבה. זמן המתנה צפוי: 1–3 דקות. אפשר להישאר בדף ולחזור עוד מעט.
הגמרא בגיטין נו (הערה **) מספרת על שלושה עשירים שפרנסו את ירושלים הנצורה — אחד בחיטים ושעורים, אחד ביין, מלח ושמן, ואחד בעצים („ציבי" בארמית) — „ושבחו רבנן לדציבי": את בעל העצים שיבחו החכמים במיוחד. חריף הישיבה „מיישב" את שגגתו של הנצי"ב, שנודע בדייקנות שאינה מחטיאה: הד' שבסוף „שרלד" אינה טעות אלא נוטריקון — ראשי התיבות ש־ר־ל־ד של „שבחו רבנן לדציבי" — מחמאה תלמודית מוצפנת לאישה ששלחה עגלות עצים לעניים.
דווח על בעיה בהסבר
תודה — הדיווח נשלח ✓
