אין דור שאין בו ליצנין

אבי-החתן מוכיח את הרב בפסוק „מוצא שפתיך תשמור ועשית" (דברים כג, כד — הערה ^*): מה שיצא מפיך חובה לקיים. תשובת הרב היא דרשה על סדר התפילה: מאז חורבן הבית אין מקריבים קרבנות ממש, ובמקומם קוראים בשחרית את פרשיות הקרבנות — אמירה במקום הקרבה. והנה מן הסדר הזה נשמטה דווקא מנחת-העני, קרבן הסולת הזול של מי שאין ידו משגת. למה? דורש הרב: כיוון שממילא הכול אמירה בלבד, ראוי ש„קרבננו" יהיה קרבן-עשירים מפואר ולא קרבן-עניים דל. וכך גם הנדוניה: אם ממילא אין כאן אלא הבטחה — מוטב שתהיה הבטחה עשירה. פלפול למדני מבריק שכל תכליתו להכשיר הפרת התחייבות.