אין דור שאין בו ליצנין

העולה לתורה מברך „אשר בחר בנו… נותן התורה" — ברכה שכל נער בר-מצווה יודע. הבן פותח בברכה היחידה השגורה בפיו: „המוציא לחם מן הארץ", ברכת הלחם. „הסנגוריה" של האב מסגירה שגם הוא אינו מבין במה הטעות: הוא שומע „מן הארץ", חושב על מה שמוציאים מן האדמה — תפוחי-אדמה, מאכלם היומיומי של כפריים עניים — ובטוח שעל כך צוחקים. וכשהצחוק גובר, הוא נעלב על הרמז לעוניו ומתגונן בגאווה: אצלנו התפודים באים בחמאה ושמנת. כל ניסיון להציל את הכבוד שוקע עמוק יותר.