אין דור שאין בו ליצנין

הרכבת קרבה אל התחנה ועמדה. נסתכלו הנוסעים וראו:

אדם פוסע פסיעות גסות, מציץ אל תוך כל חלון וחלון של הקרונות וצועק:

“רובינשטיין! רובינשטיין!”

אחד מן הנוסעים פתח חלונוֹ והוציא ראשו לחוץ. מיד קפץ עליו אותו אדם וסטר לו אחת ושתיים. צחק כל הקרון וצחק גם הנסטר.

אמרו לו:

בשלמא אנו צוחקים, שסטרו לך ולא לנו, אתה למה צוחק?

חילחל הנסטר:

חה-חה-חה! כלום רובינשטיין אני?…