אין דור שאין בו ליצנין

„לבצוע" — לפרוס את הלחם; „הדא הוא דכתיב" — ארמית: „זהו שכתוב", הנוסחה המדרשית שמקדימה פסוק־ראיה. הפסוק מאיוב (לה, יא — הערה ^*), „מַלְּפֵנוּ מִבַּהֲמוֹת אָרֶץ" — האל מלמדנו חוכמה מן הבהמות — נדרש כאן ברצינות גמורה: העז שזוללת את חלתו של החלמאי אינה גזלנית בעיניו אלא שליחת ההשגחה, שבאה להורות לו מאיזה צד לבצוע.