[ט]
ארבעים דוגמאות לגבי אוצר-הבדיחה שלנו "טיפה מן הים" הן. ברחובנו מתהלכות בדיחות לאלפים. הללו נובלות והללו נוצצות. אין מאורע גדול או קטן בחיינו, שעקבותיו לא יוודעו תיכף בבדיחה שלנו. אין פורענות בישראל, גדולה או קטנה, שבדיחתנו לא תמהר להטביע את חותמה המיוחד עליה. ובכל-זאת נראה לי, שגם הדוגמאות המעטות, אשר הבאתי, יש בהן כדי להבליט את אופיה היסודי של בדיחתנו, "כולה - הלצה, כולה - מלחמה, כולה - מרידה ומשלוות הבדיחה אין בה כמעט כלום", או מוטב שהייתי אומר: "מפיוסה של הבדיחה אין בה כמעט כלום".
הנה ראינו: הכרת המגוחך מקנה חירות לאדם, פורת את "האני הפשוט" שלו מזיקת שיעבודו של העולם, הכופתו תחתיו. ואולם אם תמימים נהיה עם לבנו הלוא נשאל: שמא פיטורים אלה אינם אלא אילוזיה בלבד? הן לא בתחילתם של "מעשי בראשית" נוצר האדם, כי-אם בסופם. זאת אומרת: כל שעה שהוא מרגיש הווית עצמו הוא מרגיש בתוך עצם הוויתו שלו גם הווית העולם, שקדמה לו. כשם שכל מאווייו, מחשבותיו ורגשותיו משל נשמתו שלו הם, כך הם גם משל נשמת העולם. אני פשוט אין לו לאדם. מה תקווה יש לו אפוא, כי יבקש חירות, כלומר: ביטול הזיקות שבין העולם ובינו? לכל היותר יכול הוא לבקש פיוס בין העולם ובינו - לא עצם ביטולן של הזיקות, כי-אם ביטול תכונתן השיעבודית. וזהו אמנם ההבדל שבין שתי המדריגות של הכרת המגוחך, המתגלית לנו יום-יום: הסאטירה וההומור. משה לצרוס תוחם בין הסאטירה וההומור תחומים רחוקים כל-כך, עד שהוא נוטה לחשוב, כי אין כמעט שום קירבה טבעית בין שניהם. ואף-על-פי שפסיכולוג חכם היה לצרוס וגם חוקרים חשובים אחרים מסכימים לדעתו, מכל-מקום אין הלכה כמותו. לא הבדל מקור יש בין הסאטירה וההומור, אלא רק הבדל מדריגה. שניהם יסוד אחד להם - אותה רציצה שבין האדם והעולם ובקשתו לנשא את האני שלו על הזולת, על העולם. ולפיכך, כל זמן שאני רואה את העולם כופר בי וברשותי ו"כופה עלי הר כגיגית", הרי כל ישותי, כל עצמותי מורדת בו: "שלי אני כולי ולא שלך". זוהי זעקת מריה של הסאטירה. אבל בו ברגע שאני רואה את העולם מוודה בי וברשותי, הרי גם אני מתפייס ועושה שלום לו: "שלי ושלך אני, כשם שגם אתה לך ושלי". וזהו מתק פיוסו של ההומור. שניהם, גם הסאטירה וגם ההומור, מרידה הם מצד האדם כלפי שלטונו המוחלט של העולם; אלא שבשעה שההומור מודה לכל-הפחות בשלטונו הייחוסי של העולם, הנה הסאטירה - כופרת בכל וכולה מרד ומרי. יש אשר יראה האדם את אלהים ואנשים, עולם ומלואו מכריעים אותו תחתיהם ומבקשים את כל עצמותו לספותה. אז יחגור את כל רוחו, מתהום נפשו יעלה את כל רטטי האני שלו, המבקש רווחה ושחרור, ויהיו לסאטירה נוקמת, לארס ומרי, אשר רחם לא ידעו. ויש אשר מבין קרעי-נפשו תזהיר גם לו תכלת השמים ואף לו יאירו אלהים ואנשים פונים - ומתקו ארסו ומריו והיו להומור בפיו.