“ספר הבדיחה והחדוד” הוא פרְיָם של כנוס ועבוד שארכו לי ימים רבים.
לפני שלש־עשרה שנה מוטל הייתי חולה בסנטוריון סמוך לִדְרֶזְדֶן. רופאי אסר לי את הספרים והתיר לי רק את הקריאה הקלה, שאינה טעונה עיון. אחד ממכרי, שהיה מצוי בדרזדן אצל הפרופיסור אבגוסט ווינשה, הביא לי את קובצם של דֶסוּאָר־וויכשה “דער יידישע הוֹמָאריסט”, וקובץ יפה זה קִצּר לי כמה וכמה שעות־שעמום מימי הבטלה ההם. אבל לא על זה בלבד זָכוּר הוא לי בלבי לטובה. הרבה יותר מחזיק אני לו טובה, שממנו ואילך נתתי את דעתי לרשום בפנקסי כל בדיחה וחדוד יהודיים, שבאו לידי, וככה נאסף החומר שֶׁרֻבּוֹ נכנס לקובצי, הַנִּתָּן עתה לקוראים.
עבודת־כנוס זו נתחבבה עלי לא רק משום שהבדיחה מבדחת את הדעת. –יִזָּכַר לה גם חסדה זה! –, כי אם ביחוד משום שתיכף, משעה ראשונה, ראיתי, כי יפה כחה של הבדיחה העממית לשמש מפתח לכמה מִסְתְרֵי־הנפש של העם, שמפתחות אחרים אין להם שליטה עליהם. אין כונתי לאמר, שאמת זו נתגלתה לי מיד לכל היקפה ועמקה. זקוק הייתי עדיין להרבה עיונים, כדי שיובן לי לעצמי מה שהיה לי תחלה רק הברקה ראשונה, הברקה אינטואיטיבית, אם אני רשאי לאמר כך. אבל גם ההברקה הראשונה הספיקה לחבב עלי את ככוסה של בריחתכו העממית: ברי היה לי, שגם לחומר זה יצטרכו כל אלה, שֶׁחֵקר נשמת־העם והבנת רוחו יעשו להם עבודת־קבע.
ואולם, אם בנוגע לעצם הכנוס ידעתי ידיעה ברורה, מה העבודה הזאת לי, רבות נתקשיתי – ביחוד בראשית עבודתי – בנוגע להיכר “יהדותן” של כמה וכמה מן הבדיחות. לא לחנם נאמר: “חתול ובדיחה אין להם בעלים”. אמנם באוצר־הבדיחה שלנו יש סוגים שלמים של בדיחות, ש"יהדותן" ודאית. הללו הן: א) בדיחות, שיסודן הוא “מדרש־לשון” אם מדרש־לשון עברי, או מדרש־לשון יודי; ב) בדיחות, הטבועות בחותמו של הַהוָי היהודי, ולשני הסוגים המובהקים האלה אנו רשאים לצרף גם שלישי: בדיחות, שֶׁסִּמָּנֵי “יהדותן” אמנם אינם בולטים מתוכן, אלא שהן מפורסמות בעם. על אלו יש לאמר: הואיל והן מפורסמות ושגורות בפי העם שמע מינה שהן מתאימות לרוחו ושלו הן. אפילו אם לא במחיצתנו נולדו, חזקה עליהן, שבמחיצתנו נתיהדו ונעשו שלנו, דוגמת אגדות, משלים ופתגמים מהלכים,,שכל עם ועם קולטם “מן ההפקר” ושופך את נוסחו שלו, כלומר: את רוחו שלו, עליהם, ועל־ידי כך הם נעשים באמת שלו. אבל לידי באו – אם מפי ספרים או מפי מְסַפְּרִים –בתורת בדיחות וחדודים יהודיים גם כאלה, שאינם נכנסים לשום סוג משלשת הסוגים האמורים, ובראשית ימי־עבודתי הייתי מתקשה הרבה, איזו מהם לקרב ואיזו לרחק. לא היה לי קריטריון מפורש לכך, ומה גם שעל קובצי “הבדיחות היהודיות”, שנתרבו בשנים האחרונות, הן הכתובים יודית והן הכתובים בלשונות אחרות, אין לסמוך כלל. מחברי הקובצים האלה נוהגים “ליהד” כל בדיחה שבאה לידם: שם יהודי חם מטילים לתוכה והיא נעשית “יהודית” בעל־כרחה. רק בהמשך הזמן למדה אזני להבחין את הבדיחה והחדוד ההם, שבאמת שלנו הם, – אם לפי הפלפול השנון שבהם, אם לפי עוקצם החריף, או לפי סמנים דקים אחרים, שאזנו של המומחה עשויה לתפוס אותם. ודומה אני, שרשאי אני לאמר בבטחה גמורה: באלף וארבע מאות הבדיחות והחדודים אשר בספרי לא יִמָּצְאו יותר מעשרות אחדות, שעליהן יפול הספק, אם שלנו הן או לאו. –
כל זה בנוגע לַכִּנּוּס. עכשיו – על הָעִבּוּד.
בראשונה נגררתי גם אני אחרי ההנחה המקובלת, שבדיחתנו העממית נוטה בעיקרה להיות בדיחת־מלים והיא זקוקה, ככל בדיחת־מלים, דוקא לנרתיקה של אותה לשון, שבה היא נוצרת. ואם־כן, הואיל ורוב בדיחותינו העממיות נוצרות לעת-עתה בלשון היודית, נראה היה לי, כי מצד הלשון אצטרך להלביש את החומר, הנאסף בידי, דמות יודית, אבל במידה שהחומר הלך ורב בפנקסי הוברר לי בְּוַדָּאוּת גמורה, כי אותה הנחה על “הזיקה הטבעית” שבין הבדיחה היהודית והלשון מוטעית היא בעצם יסודה. נסתכלתי וראיתי, שהבדיחה שלנו יחידה היא במינה: בְּרֻבָּהּ הגדול והמכריע אין היא משועבדת ללשון, שבה היא נוצרת. ועוד נסתכלתי וראיתי, שאם אמנם יש באוצרנו קצת בדיחות וחדודים, ששעבודה של הלשון היודית רובץ עליהם ומשעבוד זה אי אפשר לשחררם, הרי יש לנו לכל־הפחות כמספר הזה בדיחות וחדודים, ששעבודה של הלשון העברית רובץ עליהם, ומשעבודה שלה אי־אפשר לשחרר אותם. ואין אני צריך להוסיף, שכיון שהגעתי בהסתכלותי לכך, הוברר לי מאליו, שהחומר אשר בידי דינו שילבש דמות לשונית עברית.
והנה עמדה לפני שאלת הסגנון.
הבדיחה העממית חולי־חולין היא לפי עצם מהותה, כי על־כן היא מטפלת בעניני יום־יום, בחיי הבית והרחוב והשוק, שאדם חוֹצֶה בהם כל־שעה “עד צוארו”. ובכל זאת אין דִבּוּרָהּ אותו הדבור הוֻולגרי, הנזרק מן הפה כמו שהוא, בלי שום יפוי וקשוט. אדרבה: כל עיקרו אין הבדיחה באה אלא כדי לעשות חריץ מיוחד בנפשו של הקולט אותה ובהכרח היא זקוקה להשתמש בדבור, שיש בו מן הברירה הפנימית הקודמת, לכל הפחות – התחלה ראשונית של ספרות ואמנות. זאת אומרת: מצד הסגנון הבדיחה היא יצירה, העומדת על הגבול שבין לשון־הרחוב ובין לשון־הספר, שבין הדבור הוֻולגרי ובין הדבור האמנותי. שורת ההגיון נותנת אפוא, שקובצים של בדיחות וחדודים עממיים, אם הם מעובדים ומתוקנים כראוי, עלולים להעשות סיוע לכל לשון, ובפרט ללשון המתכַּוֶּנת לרדת ממדרגה של לשון־הספר למדרגתה של לשון־הדבור. על ידי הבדיחה מתרחבים תחומיה הצרים והמוגבלים של לשון הספר, מהרי היא קולטת לתוכה שיחתן של בריות בבית, ברחוב, בשוק, אבל היא קולטת אותה לא בכל צורתה המגושמה, כי־אם מתוך עלוי ידוע. ומשום כך נִרְאָה לי להשתמש בסגנון, הקרוב לסגנון האגדה שלנו, משום שגם זו עממית היא ביסודה ותמיד בקשה את הצורה הלשונית הנאותה, אשר על ידה יוכל כל העם, ולא רק יחיד־הַסְּגֻלָּה שבו, “להשמיע את עצמו לאזנו”, ואולם משום שבדיחתנו ספוגה הרבה פלפול, כראח לי להוסיף – במקומות הראויים לכך – גם מצרופיו של סגנון הפלפול שבהלכה, כך היתה כונתי; עד כמה עלתה בידי – איני יודע.
וכאן צריך אני להעיר עוד הערה אחת, יש סוברים, שהלשון העברית המִּתְחַיָּה עתידה לפלוט מקרבה, פליטת אחר פליטה, את הבטויים – וביחוד את הצורות – הארמיים, שנשתרבבו לתוכה (כמובן, חוץ מאלו, שכבר נעשו לה “נכסי צאן ברזל”), ולהחליפם בבטויים וצורות עבריים. במקצת מודה גם אני בזה, ובכל־זאת לא נמנעתי מלהשתמש בבטויים וצורות ארמיים, שנעשו שגרה רווחת בספרותנו התלמודית. סוף־סוף יצירה עממית היא הבדיחה ואין היא יכולה לותר על טעמה העממי המיוחד, ואלו במקום אותם הבטויים והצורות לא עלה בידי למצוא עבריים שגורים כמותם, – שגורים עד כדי טעם וגֶוֶן עממיים.
בהרצאת הבדיחות והחדודים השתדלתי לְקַיֵּם את הוראתו של פולוניוס, ש"הקצור הוא נשמתה של הבדיחה" (“הַמְלַט” II, ב'). יפה הורה דַבְּרָן זה. ב"מבוא" יתברר לנו, שאם אמנם כונתה האמתית של הבדיחה היא לגלות, מעמידה היא פנים כאלו רצונה לכסות. ומכאן, שכל שרטוט יתר פוסל בה. מטעם זה ימצאו הקוראים בקובצִי בדיחות, שאין בהן אלא שתים־שלש שורות. חושש הייתי, שמא תהא שורה יתרה פוגמת. נתכונתי למסור רק את גוף הבדיחה, פרוש: את עוקצה המבדח; שאר “הפרפראות”, העושות את הבדיחה לאניקדוטה, אינן מעניני. רק בשעה שהיתה לפני בדיחה, שלפי עצם מהותה אניקדוטה היא, – וכאלה רבות הן באוצרנו, – הוספתי לה אותם השרטוטים, שהיא זקוקה להם, אבל זהיר הייתי ככל האפשר שלא להיות ותרן גם בנוגע לאלו.
את קובצי חלקתי לעשרים וחמשה פרקים, המקיפים את ההוי שלנו כמעט מכל צדדיו. אבל מודה אני, שלפי האמת אי־אפשר לקבוע מסמרות בדבר: לא מעטות הן הבדיחות, שכמעט כל הפרקים מקומן. כיוצא בזה, אי אפשר לקבוע מוקדם ומאוחר מוחלט בנוגע לסדר הבדיחות בכל פרק. אין כאן אלא שקול־הדעת, ולא כל הדעות שוות…