אין דור שאין בו ליצנין

שני חולים באגף-הניתוח. מיטותיהם סמוכות זו לזו ושניהם מחלה אחת להם – רגל כואבת. בבוקר בא הרופא, ניגש לאחד מהם, בודקו וממעך את רגלו. הכאב קשה והחולה צועק בכל כוחו. נגמרה בדיקתו של זה ניפנה הרופא לחולה השני, בודקו וממעך את רגלו – והחולה שותק. לאחר שהרופא רחץ ידיו יצא, אמר החולה הראשון לשכנו, החולה השני:

כמה אני מתקנא בך, שניתן לך כוח לשאת ולסבול יסוּרים כאלה במנוחה.

נענה השני:

לא בכוח הדבר תלוי, אלא בשכל.

תמה הראשון:

מה עניינו של שכל לכאן?

הסביר לו הראשון:

כלום שוטה אני, שאפשוט לו דווקא את הרגל הכואבת? °