אין דור שאין בו ליצנין

„תרומה" — חלק מן היבול שאדם מפריש לכוהן, ומרגע ההפרשה חלה עליו קדושה. על כך בנויה טענת החסיד: כשם שחיטה פשוטה מתקדשת בהפרשה, כך אדם פשוט מתקדש כשרבים בוחרים בו לרבי. רבי אייזל חריף, ראש ישיבה שנודע בעוקצנותו, מקבל את האנלוגיה — ומנפץ אותה מתוכה: המשנה הפותחת את מסכת תרומות (הערה ^*) פוסקת „חרש, שוטה וקטן שתרמו — אין תרומתם תרומה", כי הפרשה דורשת דעת. ובתרגום לענייננו: הציבור שבחר ברבכם הוא חרש, שוטה וקטן — ולכן שום קדושה לא ירדה עליו. עלבון כפול במשפט הלכה אחד: גם הרבי נשאר חולין, וגם בוחריו הוכרזו פסולי-דעת.