אין דור שאין בו ליצנין

שלוש „ראיות" בתבנית הדרש התלמודית „מנין ש…". הראשונה מ„קדיש דרבנן", שנוסחו „על ישראל ועל רבנן ועל תלמידיהון" — ו' החיבור נקראת בזדון כמפרידה: ישראל לחוד, רבנן לחוד. השנייה מן המניין: „תשעה ישראלים והוא" — הרב נספר בנפרד. והשלישית מלשון הרחוב: „שני יהודים ורב אחד". סאטירה על מעמד רבני שנתפס — בתפילה, בחשבון ובדיבור — כעומד מחוץ לעם.