יהודי נכנס אצל הרב שבעירו:
– רבי, שאלה יש לי לשאל. תרנגלת שדגרה והולידה אפרוחים – מותר לשחטה לכבוד יום־טוב, או לאו?
– מותר – פסק הרב לקולא.
לא נתקררה דעתו של השואל:
– רבי, צער בעלי־חיים דאורייתא, והאפרוחים קטנים עדיין וצריכים לאמם.
החמירו פניו של הרב והוא החזיר:
– באמת, הדבר טעון עיון. שוב ובוא מחר, שמא בינתים יעזור לי המקום.
למחר חזר ובא השואל ופניו עגומות:
– בלילה פרצה נמיה לתוך הלול ודרסה גם את האֵם וגם את האפרוחים.
צהבו פניו של הרב:
– הרי אמרתי: שמא בינתים יעזור לי המקום…
הבדיחות של דרויאנוב מאתגרות אפילו את המודלים המתקדמים ביותר, וההסבר נכתב בקפידה רבה. זמן המתנה צפוי: 1–3 דקות. אפשר להישאר בדף ולחזור עוד מעט.
„לקולא" — להקל; „טעון עיון" — דורש עוד לימוד; „המקום" — כינוי לקדוש־ברוך־הוא; „נמייה" — טורף קטן הפושט על לולים. הרב נלכד בין ההיתר שפסק לבין טענת „צער בעלי־חיים דאורייתא" (איסור צער בעלי־חיים מן התורה), ודוחה את ההכרעה בתקווה לעזרה משמים. וכשה„עזרה" באה — טבח האם והאפרוחים גם יחד — הוא צוהל שתפילתו נענתה, עיוור לכך שהישועה שלו היא האסון של השואל.
דווח על בעיה בהסבר
תודה — הדיווח נשלח ✓
