אין דור שאין בו ליצנין

"שחת" — חציר למספוא; "שקץ" — מלשון שרץ טמא, וביידיש ("שייגעץ") כינוי לנער גוי גס, ובהשאלה לכל פוחז ונבזה. התמונה מחיי הכפר: עגלת חציר שנער אחד מעמיס בקלשון ואחר פורק. כזה הוא הפרנס — ראש הקהל — בעיני מדכי חב"ד, ליצנה של וילנה: מטען דומם בלא רצון משלו, ש"שקץ" אחד מעלה אותו לגדולה ו"שקץ" אחר משליך אותו ממנה. וה"שקצים" אינם איכרים כפשוטם אלא העסקנים ובעלי־הבתים הגסים של פוליטיקת הקהילה: אותם פוחזים עצמם שמרימים אדם לכהונה בקלשון של אינטרסים הם שפורקים אותו ממנה. העוקץ כפול — על הפרנס, שאין לו קומה משלו, ועל מנהיגות הקהל, שנעשית ונפרקת בידי נבזים.