אין דור שאין בו ליצנין

„חייב במזונותיו" — לשון מנהג ה„קֶסט": חותן אמיד היה מתחייב לפרנס את חתנו, על פי רוב אברך יושב־תורה, שנים אחדות אחרי החתונה. הקבצן, שכל סעודתו חסד של אחרים, מדבר כגביר המפרנס את חתנו — אלא שאת ה„מזונות" הוא מספק משולחנו של בעל־הבית, ובדרך אגב מכניס לסעודה פה שלישי שאיש לא הזמין.