אין דור שאין בו ליצנין

„מחזיר על הפתחים" — עובר מבית לבית לקבץ נדבות. הקבצן מפרש בכוונה את התמיהה שלא כהלכתה: כאילו חשש בעל-הבית שהוא עצלן העובד רק בלילות, והוא מרגיעו — „תנוח דעתך", אני עובד גם ביום. חרפת הקבצנות נהפכת בפיו לתעודת חריצות.