אין דור שאין בו ליצנין

תלמיד־חכם עני נכנס אצל עשיר ומצא אותו שותה טה.

קיבלו העשיר בסבר פנים יפות, מזג לו כוס־טה והקריב אליו קופסת־הסוכר.

אל נא תטרח, – אמר האורח והוציא סוכר מכיסו.

נתכרכמו פניו של בעל־הבית. אמר לו האורח:

אני רגיל להטיל סוכר הרבה לתוך הטה; לפיכך איני שותה אלא בסוכר שלי, וממנהגי איני משנה בשום מקום.

קיבל בעל־הבית ואמר:

רצונו של אדם הוא כבודו.

ישב האורח ושתה אחת ושתיים ושלוש. וכשעמד להיפטר – נטל קופסת־הסוכר מעל השולחן והריק כולה לתוך כיסו. ראה שבעל־הבית נתן בו עיניים תמיהות והסביר לו:

טה איני שותה אלא בבתיהם של אחרים, אבל תמיד בסוכר שלי, משום שאני רגיל להטיל סוכר הרבה לתוך הטה, וממנהגי איני משנה בשום מקום.