אין דור שאין בו ליצנין

אחד מתלמידיו של אליעזר־צבי הכוהן צווייפל בבית־המדרש לרבנים בז’יטומיר היה שלמה מאנדלקרן. ותלמידו זה כשרונותיו גדולים, ידיעותיו מרובות, ומידותיו – מגונות.

פעם אחת נכנס התלמיד אצל הרב נרעש ונרגש:

אתמול היתה סעודת־נישואים בביתו של פלוני העשיר. מי־שהוא העלים כפות־כסף מעל השולחן, והיום פשטה שמועה בעיר, שהוא, מאנדלקרן, ידו היתה בהן…

ניחמו צווייפל ואמר לו:

“יהא חלקי ממי שחושדין אותו ואין בו”^*.

קם מאנדלקרן לצאת, ועינו החדה של צווייפל תפסה חיוך קל־שבקלים, שריפרף לו לתלמידו על שפתיו. החזירו ואמר לו:

שלמה, שאלה יש לי לשאול. באתה סעודה היית?

הן, הייתי, – השיב מאנדלקרן.

וכפות־כסף היו שם? – שאל צווייפל עוד.

הן, היו – השיב שוב מאנדלקרן.

סיים צווייפל ואמר:

וידיים גנבניות יש לך, וכפות־הכסף מן השולחן העלמת ובכיסך שמת אותן, ומה תצעק אלי?…