כשמת רבי זלמן בעל “חמדת שלמה”, רבה של ווארשה, גזר הנציב פאסקביטש, שמכאן ואילך לא ישמש רב בווארשה אלא יליד פולניה, ובמקומו של המנוח העמיד את רבי חיים דוידסון, שהיה חכם, עשיר ולמדן מופלג, אף-על-פי שלא היתה תורתו אומנותו. היה שם פיקח אחד ואמר:
עכשיו אבדה לנו אבידה לאבידה: אבד לנו רב הגון ואבד לנו גם “בעל-בית” הגון…
מסופקני, אם יש ממש במה שמספרת הבדיחה שלפנינו, שרבי חיים דוידסון נתמנה רב בווארשה על־פי רצונו של הנציב פאסקביטש. במחברתם של ע׳ נ׳ פרנק וי׳ ח׳ זאגורודסקי ״די פאמיליע דאווידזאהן״ (וארשה 1924, עמ׳ 39—40), מסופר כך: אחרי מות רבה של וארשה, רבי שלמה־זלמן ליפשיץ, בעל ״חמדת־שלמה״ (1839), נתמנה מטעם מנהיגי הקהילה וטוביה ועד מיוחד בן שלושים איש לשם בחירת רב חדש. ועד זה בחר ברבי חיים דוידסון פה אחד, אף־על־פי שרבי חיים כבר היה אז זקן מופלג, בן שבעים ותשע.
ספר הבדיחה והחידוד — ציונים (לסי' 2314, עמ' 81) · נסרק מן הספר המודפס
הבדיחות של דרויאנוב מאתגרות אפילו את המודלים המתקדמים ביותר, וההסבר נכתב בקפידה רבה. זמן המתנה צפוי: 1–3 דקות. אפשר להישאר בדף ולחזור עוד מעט.
פסקביץ' היה הנציב הרוסי ששלט בפולין; „לא הייתה תורתו אומנותו" — לא עסק ברבנות למחייתו, כלומר נשאר „בעל-בית": נכבד מן השורה, מלומד ככל שיהיה, ולא רב מקצועי. הפיקח עורך חשבון של הפסד כפול: הרב ההגון אבד במותו, ומשמינו תחתיו — בגזרת השלטון, לפי מקום לידה ולא לפי תורה — בעל-בית מצוין, אבדה לקהילה גם המעלה הזאת, שהרי ברבנות אין הוא במקומו. במקום רב חדש קיבלה ורשה שתי אבידות.
דווח על בעיה בהסבר
תודה — הדיווח נשלח ✓
