אין דור שאין בו ליצנין

בפולמוס הגדול על כתבי הרמב"ם בראשית המאה השלוש-עשרה הרחיקו מתנגדיו לכת והלשינו על ספריו בפני הכנסייה, וכתבי הרמב"ם הועלו באש. על-פי המסורת נענשו המלשינים במונפליה שבדרום צרפת בקציצת הלשון (ד' אלפים תתקצ"ד — 1234). רבי אברהם בן-חסדאי, ממחנה הרמב"ם, „המליץ" עליהם בפסוק מתהלים עג, ט (הערה ^*): „שתו בשמים פיהם ולשונם תהלך בארץ". „שתו" — לשון שִׁית: שָׂמוּ, כיוונו (ולא לשון שתייה): הרשעים מעִזים לכוון את פיהם כלפי שמים. במקורו הפסוק מתאר את הרשעים, שפיהם מתחצף כלפי מעלה ולשונם משוטטת בארץ באין מפריע. ובקריאה המילולית-השחורה: פיהם דיבר בענייני שמים ואמונה — ועכשיו לשונם הקצוצה מוטלת ממש בארץ. מידה כנגד מידה, בשבע מילות פסוק.