אין דור שאין בו ליצנין

יום מימים נשא ההודשה נאסר־אד־דין את קולו ואמר: ״הוי, המושלימים! אתם חייבים להודות ולשבח לבורא העולם, שלא נתן כנפים לגמל. אילו ניתנו לו כנפים, היה יורד לבתיכם, או לתוך פרדסיכם, וברדתו היה שובר ראשיכם.״ (וילהלם קאמרלוהר, ״מייסטער נאסר־אד־דינס שוואנקע״ סי׳ 2). יש גם נוסח יפה אחר: פעם אחת עמד נאסר־אד־דין והסתכל באגוזה רחושה באגוזים שלמים, קבל אל השמים ואמר: אל רחום וכל־יכול, למה כך בראת עולמך? אילן גדול ויפה אינו עושה אלא פרי זעיר ומעוט־ערך כאגוז, ואילו עשב פשוט, הזוחל על־פני האדמה, עושה אבטיחים גדולים ויפים ומלאים עסיס! שעה ארוכה עמד ההודשה מול פני האילן וחיכה לתשובה. ותשובה לא באה. נמלך ושכב בצל האילן, ושינה מתוקה ירדה עליו. פתאום נשל אגוז מן האילן ונפל לו על חוטמו. הוי! —נבהל נאסר־אד־דין וטפח בידו על חוטמו, —אל רחום וכל־יכול, אין קץ ואין גבול לחכמתך. מה היה גורל חוטמי, אילו עשתה האגוזה אבטיחים... (״Послѣднія Новости״ Ио. 5938, רשימתו של ״פנס״).